א. גישה פילוסופית לילד הנכה: אמונה ביכולתם של מרבית הילדים להתפתח לקראת שילוב בקהילה ועצמאות. הגישה מתבססת על אמונה ביכולת הנפשית של האדם להתמודד עם מגבלותיו. האמונה היא שיכולת האדם ללמוד היא מתמדת ושהאדם יכול למצא פתרון למרבית מגבלותיו גם במצבים הקשים ביותר.
כמו כן, התפיסה החברתית הבסיסית היא שעל הנכה להשתלב בסביבה הרגילה ולא להיות מוגבל לסביבה נפרדת המותאמת במיוחד לצרכיו: "האדם צריך ללמוד להסתגל לסביבה ולא הסביבה אל האדם".
ב. גישה פסיכולוגית – חינוכית: גישה זו מבחינה בין ה"מגבלה" (Handicap) – הנוירופיסיולוגית לבין ה"נכות" (Disability) הנוצרת בעקבותיה כתוצאה מתהליך התפתחותי פסיכו-סוציאלי. המגבלה הראשונית הפיזית גוררת התנסויות מוטוריות מתסכלות היוצרות אצל הילד יאוש מצטבר וחוסר ישע נרכש (Learned Helplessness) הגורר בריחה מהתנסויות חוזרות ובכך מתפתח מעגל קסמים מתדרדר של חוסר תיפקוד. מעגל זה נתרם על ידי תגובת הסביבה (בשלב ראשון ההורים והמשפחה ואחר-כך הקהילה והמדינה) הממהרת "לסייע" לנכה על ידי תמיכת-יתר והילד מפתח אישיות פסיבית שבה מיקוד השליטה של הילד הופך לחיצוני. כך נוצרת הנכות: תלות מלאה של הכנה בסביבתו. כדי להתמודד עם בעיה זו מציג פטו גישה מוטיבציונית הוליסטית, שבה אין מתמקדים בליקוי אלא במכלול התפתחות אישיותו העצמאית והסתגלותו של הילד. הוא מנסה ליצור שילוב כוללני בין היבטים החינוכים, הפסיכולוגים והרפואיים שבאה ליצור מוטיבציה לתנועה ואישיות אקטיבית בעלת מיקוד שליטה פנימי אצל הנכה. המוקד השיקומי הוא בלמידה סביבתית עקיפה: התנסויות חיוביות בחוויות כדי שהתנסויותיו הספונטניות בתוכה יספקו לו את המשוב והגרייה לשכלול עצמאותו ותיפקודו. הסוציאליזציה דרך "הקהילה הקונדוקטיבית" הינה מכשיר מרכזי בעיצוב הסביבה השיקומית הטוטלית. בהונגריה נלקח הילד למסגרת קבוצה פנימייתית כדי לאפשר שליטה מלאה בסביבה. אך כבר שם, התחילו בסוף שנות ה-80 ניצנים של הפעלה דרך המשפחה (לפחות בגילאי 0-3).
ג. גישה מנהלית-אירגונית: למרות שחשיבותם של העקרונות המוצגים לעיל אינם מהווים את הייחוד שב"פטו", המאפיין הייחודי הוא בכך שהתרגום של עקרונות אלו למערך אירגוני ומקצועי כולל המיישם את העקרונות הנ"ל. לשם כך מופעלת בפטו גישה מערכתית כוללנית המעצבת סביבה שיקומית ייחודית הכוללת:
כוח אדם: כנגד המערכת המערבית של צוות רב-מקצועי, שבו כל מומחה מטפל בילד בתחומו (פיזיוטרפיסט, מרפא בעיסוק, מרפא בדיבור וכו') פיתח פטו מקצוע ייחודי: "הקונדקטור". הקונדקטורים הם מחנכים כוללנים בעלי יכולת אינטרדיסיפלינרית העובדים בצוותים שיתופיים.
מסגרת הפעלה: הבניה אחרת של מסגרת ה"כיתה" לחינוך מיוחד לקבוצות גדולות יחסית המאפשרות דינמיות ותהליכי סוציאליזציה.
עיצוב המרחב הטמפורלי: תכנון סדר-יום קפדני הבנוי משילוב הצרכים השיקומיים השונים של הילד בהתפתחות במשך היום.
עיצוב סביבה פיזית: תכנון המרחב – העברת מוקד הטיפול מחדרי הטיפול הפרטניים בדיסיפלינות השונות לחיי היום-יום של הקבוצה חייב תכנון אחר של גודל ומבנה החדרים, מעברים, מרחק משירותים ועוד. נבנה ציוד עזר ייחודי המסייע במימוש העצמאות המוטורית ללא יצירת תלות פסיכולוגית בו.
ד. שיטות וטכניקות טיפול: במשך כארבעים שנות הפעלתו של מכון פטו בהונגריה התפתחו בו שיטות טיפול ייחודיות ודרכי הפעלה מוטורית ולימודית. בסיס הידע שממנו פותחו שיטות אלו הוא אקלקטי והתבסס על הידע הדיסיפלינרי שהיה ידוע בהונגריה ובמזרח אירופה. השיטות כולות סדרות של תרגילים ספציפיים לבעיות השונות, עזרים יחודיים (סדים, כסאות הליכה ועוד), טכניקות שילוב בין למידה מוטורית ללמידה קוגנטיבית וחברתית, טכניקות לעירור המוטיבציה והאקטיביות, הפעלת התכוונות ריתמית המדרבנת את התנועה ועוד.
